פרק ראשון מתוך "אופטימיות זהירה"

לאט לאט היא התיישבה על המיטה והתמתחה.
לא יאומן איך טס לו הלילה, והשמש שרודפת אחרי הירח המסכן שמתכסה בעננים ובחושך להגנתו.
מהחלון היא כבר שמעה את הקריאות שלה המעירות בצעקות את הילדים, את הבית.
רק נכנסו אתמול, עוד הכל בארגזים.. איפה לעזאזל המברשת שיניים שלי? והמגבת?
הזכר יצא כבר לעבודה כהרגלו והשאיר אותה עם ההתמודדות האין סופית עם ערימות כביסה מלוכלכת ופריקת ארגזים מעיקה.
מציצה מהחלון על שכניה החדשים.. כדאי לנצל את הזמן לפני שהצוצית מתעוררת...
ואז היא הבחינה בו. הוא לא ראה אותה בהתחלה, היא גם לא ניסתה להתבלט יותר מידי רק סידרה את הכיסוי ראש המרופט על ראשה והציצה, לא מתוך חטטנות, אלא מתמימות שנובעת מהטריות של המקום. הכל היה חדש לה, הריח, החלון, הבית ובעיקר מצבה המשפחתי החדש: נשואה+1.
האם הוא הבחין בה בכלל?
היא הכירה אותו טוב כבר למעלה מארבע שנים, תמיד באירועים משפחתיים ומפגשים שכללו בעיקר אותו עם מקדחה ומברג.
הכל בסדר, הכל כרגיל רק אם היא תצליח לקום מבלי להתקל בשום דבר...
היא הרתיחה מים בקומקום המאולתר שהשאירו הדיירים הקודמים ברוח נדיבותם וחיפשה מקום לשבת.
אין אפילו כסא.
לא נורא העיקר הרכיבו את המיטה כמו שצריך..
הצוציקית קמה ודורשת את התשומת שלה, תשושה ומותשת מחליטה שצריך לאסוף את עצמה ולהמשיך.. אולי הכל לטובה ואולי כל המעבר הזה יעשה לה רק טוב ואולי היא תראה אותו בערב שוב
אולי..